<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן י"ט</h1>
<h2>דף כא:</h2>
האבל אסור לצאת מפתח ביתו כל שלשה ימים הראשונים ואינו הולך אפילו בבית אבל אחד. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. ובאבל רבתי כתוב והולך לבית האבל ולבית המדרש אבל לא לבית המשתה ולבית הכנסת. ואמר הבעל הלכות ולבית הכנסת הדבר תלוי במנהג אם נהגו ליכנס נכנס שלא ליכנס אינו נכנס. ולענין אם יוצא מפתח ביתו ג"כ תלוי במנהג [אם] נהגו לצאת יוצא שלא לצאת לא יצא עכ"ל. ואם יצטרך לצאת חוץ לעיר ינעול מנעליו כמו שביארנו. ואבל בג' ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה. מג' ועד ז' יוצא בשכונתו ולא בשכונה אחרת.
בא אבל ממקום אחר והוא מקום קרוב ומצא קטנים בבית וגדול בבית הקברות אם הגדול מונה עמהן כגון שבא (עמהן) בתוך ג' ימים הרי זה כמו שבא ומצא גדול הבית בבית ויהיה נגרר עם הגדול ומונה עמהן. חזר הגדול לאחר ג' ימים כיון שהוא מונה לעצמו אין זה הבא נגרר לא עם הגדול ולא עם הקטנים אלא הוא מונה לעצמו והן לעצמן וזה הדין לדעת ר"ח [רבנו חננאל] וחכמי צרפת ז"ל אבל הריא"ף ז"ל פסק כשהולכין לבית הקברות מונין עם אותן שנשארו בבית בין גדולים בין קטנים בין שבית הקברות רחוק בין שהוא קרוב ואפילו באו ביום שביעי והוא שיהיו מנחמין אצלם כשבאו כלומר שמצאן באבלות בתוך שבעה כמו שפירשנו. וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך גדול הבית לבית הקברות כיון שחזר גדול הבית אצלם אפילו ביום ז' ומונה עמהם אף זה נגרר עמו ונמצאו כולן מונין מנין אחד והוא שבא זה ממקום קרוב ע"כ וזהו הנכון והראוי לסמוך עליו. כתב הריא"ג כמאן גדול הבית ההוא דסמיך ביתא עלויה וגרירי כולהו בתריה לא שנא בן ולא שנא בת ולא שנא אח גדול או קטן. כתב הבה"ג כמה מקום קרוב עשרה פרסאי סוגיא דחד יומא כיון דאלו שמע ביומא קמא הוה מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי וסמכו בזה כל הגאונים ז"ל.
